פסק-דין בתיק ת"א 1788-07

מבוא

1.                   המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, יליד 18.10.81, (להלן: "המנוח") מצא את מותו לאחר שנפל לבור במקרקעין שהיו מצויים בבעלותם או בחזקתם של מוסדות יחוה דעת בירושלים, ביום 19.9.2000, בהיותו בן 18 שנים ו- 11 חודשים. תובעת מס' 2  היא אמו של המנוח, ויורשתו על פי דין.

2.                   על פי הנטען בכתב התביעה, למד המנוח בישיבה אשר החזיקה במבנה המצוי ברחוב אוהלי יוסף 17 בירושלים, שבו התרחשה התאונה. בשעות הערב יצא המנוח לרחבת בטון שהייתה גג של מבנה אחר שתקרתו הייתה במפלס הפנימייה. הרחבה לא הייתה מגודרת, ובשוליה היה בור גדול. למחרת היום, בשעת בוקר מוקדמת, נמצאה גופתו של המנוח בתחתית הבור.

3.                   לטענת התובעים, אירעה התאונה באשמה המלא של הנתבעת, שהיא מבטחת מוסדות יחוה דעה, שכן המוסדות התרשלו בחסימת המפגע ובגידורו, וכן במניעת התלמידים מלצאת לעברו.

4.                   הנתבעת חלקה על חבותה, וטענה שיש לקבוע שהתובע הסתכן מרצון, בכך שיצא להסתובב על הגג בשעות הלילה. כן טענה שיש לייחס לו אשם תורם משמעותי, המאיין את אשמה של הנתבעת.

5.                   הנתבעת שלחה הודעה לצדדים שלישיים, לקבלן שביצע את העבודות במקום, וכן למבטחתו. בהודעה טענה הנתבעת שהקבלן יצר את הבור והותירו ללא פיקוח, גידור או שלטי אזהרה, ולפיכך אחראי הוא להתרחשות האירוע, בשל רשלנותו הבלעדית והמכרעת, או בשל פזיזותו, וכן בשל הפרת חובה חקוקה.

6.                   הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלת הערכת הנזקים שנגרמו לעיזבונו של המנוח.

האחריות- עדויות

7.                   במהלך דיון ההוכחות נשמעו עדויותיהם של חבריו של המנוח, וכן עדויות נציגי הנתבעת ונציגי הצד השלישי.

ראיות התביעה

עדותו של מר דוד שטרית

8.                   על פי האמור בתצהירו של מר דוד שטרית, אשר למד עם המנוח והתגורר עמו באותו חדר, למדו בישיבה התורנית במועד התאונה בחורים בגילאים שבין 16 וחצי ל- 22 שנים. באותה עת הייתה הישיבה בעיצומן של עבודות בנייה, לשם בניית קומות נוספות. בין שני מבנים שהיו במרחק של כ- 50 מטר זה מזה, נעשתה חפירה גדולה, ולאחר מכן נבנתה תקרה שהייתה בגובה סף החלונות של הפנימייה, כך שנוצרה רחבת בטון הצמודה לחלונות הפנימייה.

9.                   העד פירט בתצהירו שבחורי הישיבה נהגו לצאת לרחבה לשאוף אוויר צח או לעשן סיגריות. חלקם נהגו לצאת מחלונות הישיבה, חלקם המשיכו מהרחבה וסבבו את הבניין, יצאו מאתר הבנייה, ושבו לישיבה דרך הדלת.

10.                העד ציין שהיציאה מחדרם של המנוח ושלו הייתה קלה, שכן החלון היה צמוד לרחבת הבטון. מתחת לחלון הותקן רדיאטור, ניתן היה לטפס עליו ולצאת לרחבה דרך החלון.

11.               ביום התאונה למד המנוח בשעות הלילה בבית המדרש, וחזר לחדר בשעה מאוחרת, בשעת חצות. כפי שפירט בתצהירו, " ככל הנראה היה לו צורך להתאוור (צ"ל להתאוורר) קצת, וכך הלך המנוח לשאוף אוויר ברחבה ואמר כי הוא יחזור עוד כמה זמן, סבור הייתי כי כפי שנעשה באופן רגיל, המנוח מתכוון "לעשות סיבוב" ברחבה, ולאחר מכן הוא יחזור לחדרו".

12.               העד הוסיף בתצהירו שלמחרת בבוקר הגיעו לחדרו הרב קצנלבוגן הרב מנדלסון, וקצין משטרה, שאלוהו האם זהו חדרו של המנוח, ולאחר שהשיב בחיוב בקשוהו להתלוות אליהם. ארבעתם יצאו לרחבה דרך החלון בחדר אחר.

13.               מספר ימים לאחר מכן הראה לו הרב קוגלר, אשר הגיע למקום, את מקום הנפילה.

14.               במהלך חקירה נגדית השיב העד, שבערב התאונה שוחח עם המנוח בחדרם המשותף. המנוח שמע קלטת באוזניות והתכונן לשינה, ולאחר מכן אמר שהוא יוצא לנשום אוויר. העד עצמו לא זכר האם ראה את המנוח יוצא, ואולם הוא ראה בעבר, פעם או פעמיים, יציאות שכאלו, שכן המנוח היה נוהג לצאת לרחבה בעד החלון ולחזור דרך הדלת.

15.               העד השיב שהוא ראה תלמידים מסתובבים ברחבה גם בשעות הצהרים וגם בשעות הערב.